מדינת ישראל נ' (צפון) בע"מ ואח'

החלטה

1. בהליך שבפניי הוגש כתב אישום כנגד הנאשמים בגין הזרמת שפכים לים בניגוד לתנאי היתר הזרמה כדין והשלכת פסולת לרשות הרבים.

2. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 17/11/10 טענו הנאשמים לאפליה ואכיפה סלקטיבית היות ובית החולים רמב"ם הזרים במשך חודשים את אותו חומר לים ולא הועמד לדין. עוד נטען כי המאשימה היתה צריכה להעמיד לדין את כל מערך ניהול הפיקוח מטעם ביה"ח רמב"ם וחברת הפיקוח- אפשטיין אשר ניהלה את הפרוייקט. בא כח הנאשמים הגיש את ההיתר שקיבלה הנאשמת 1 המדבר על כמות מים הצפויה לביצוע בעבודה עד 300 מק"ש כאשר לטענתו בפועל התברר שהכמויות הספיקות בעבודה מגיעות לאלפים ולא לכמות הנ"ל, דבר אשר יצר קושי מיידי לסילוק המים ולסינונם מהבור. נטען כי מדובר במי תהום אשר עלו בכמויות תוך כדי עבודה. נטען כי היו מתקני שיקוע וסינון (מסמכים נ/1 ו-נ/2). עוד הוגש מסמך מתיק החקירה שהינו פנייה מטעם הנאשמת 1 לפיה ספיקות המים גדולות פי כמה וצריך לטפל מול רשויות המים ולבקש את הגדלת ההיתר בהמשך (נ/3). בנוסף, הוגש ההיתר שביה"ח רמב"ם קיבל בהמשך, המדבר על כמויות מים גדולות באופן משמעותי (תחילה 1,500 מק"ש ובהמשך עד 3,000 מק"ש נ/4). נטען בהקשר זה כי פרופ' נוח גלילי מסביר מדוע תוקנו הכמויות. עד צוין כי בדו"ח נאמר שמדובר במפגע חולף ואסטטי (נ/5). עוד הוגש רישיון קדיחה חדש שביה"ח רמב"ם קיבל המתיר כמויות מים גדולות יותר, 1,200 תחילה ותיקון נוסף בהמשך (נ/6). צורפה גם כתבה בעיתון מחודש יולי 2009 לפיה דובר ביה"ח רמב"ם מדבר על הכתם, כאשר לטענת בא כח הנאשמים ניתן ללמוד מהכתבה שביה"ח רמב"ם והמשרד להגנת הסביבה אומרים שהם מאפשרים לביה"ח רמב"ם להזרים את אותם שפכים שבגינם הנאשמים מועמדים לדין (נ/7). נטען כי הנטל עובר למאשימה להסביר מדוע היא נוהגת באופן שונה במקרים דומים וכלפי גופים שפעלו בצורה זהה (פס"ד בורוביץ, פס"ד עילוט- 1638/07 ועוד). נטען כי השיקולים אינם אמיתיים והדבר שווה ערך לשרירות. בא כח הנאשמים הפנה לפסיקה התומכת לטענתו, בטענותיו.

3. המאשימה טענה בתגובה כי גם אם נחיל באופן רטרואקטיבי את התנאים המקלים הנאשמים עדיין בחריגה. נטען כי ההיתר שניתן לביה"ח רמב"ם קצב 2 תקופות- התארגנות עד חודש נובמבר 2009 ולאחר מכן החל מיום 1/11/09 נדרשו תנאים זהים לאלו שנדרשו מהנאשמים בהליך דנן. נטען כי במועד ביצוע העבודות היו חריגות מתנאי ההיתר וצריך היה לעצור את ביצוע העבודות כל עוד אין היתר. נטען כי במידה והטענות לא ידחו על הסף יש לדון בהן רק לאחר שמיעת הראיות, לאחר שעדי ההגנה והתביעה יבססו ויגבו את המסמכים. נטען בנוגע לטענת האפליה בתוך התיק כי היא מחייבת שמיעת ראיות ובהקשר זה בא כח הנאשמים השיב כי טענה זו מועלית כטענה במידה והתיק ינוהל ואינה בגדר טענה מקדמית. המאשימה טענה בנוסף כי לא הוכחה החריגה או ההפרה של ביה"ח רמב"ם מתנאי ההיתר שלו. באי כח הנאשמים טענו בתגובה לאכיפה בררנית שעה בה נבדק כתם אחד בים בעוד שלא נבדקו כתמים שהיו במשך שבועות. בסיום הדין ולבקשת הצדדים הורתי לכל אחד מהצדדים להגיש טיעונים נוספים בכתב.

4. המאשימה בתגובתה טענה כי יש לדחות את הטענות על הסף ולכל הפחות לדחות את ההכרעה בהן עד לסיום שלב שמיעת הראיות בתיק. נטען כי הנאשמים טוענים לאפליה ואכיפה סלקטיבית המתבססות על הוראת סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 המעגן את סמכות ביהמ"ש לבטל כתב אישום מחמת "הגנה מן הצדק". נטען כי יש לדחות את טענת האפליה היות ולא הובאו במסגרת הטענות המקדמיות שינוי הנסיבות והטעמים שעמדו בבסיס מתן היתר מקל יותר לביה"ח רמב"ם. נטען כי גם אם ההיתר המקל לביה"ח רמב"ם ניתן כחלק מהפקת לקחים מניסיון העבר, לאחר שהנאשמים לא עמדו בתנאי ההיתר שניתן להם בשעתו, כי אין המדובר באפליה ובפרט לא אפליה המצדיקה את ביטול כתב האישום. נטען כי מראיות הנאשמים עולה כי חודש ימים בטרם המועדים הרלוונטיים היה ידוע לנאשמים כי לא יעמדו בתנאי היתר ההזרמה אשר ניתן להם, בפרט בנוגע לכמות המים המותרים להזרמה (נ/1, מכתב מיום 13/3/09). לטענת המאשימה, מעיון במסמכים עולה כי התנאים שנקבעו בהיתר ההזרמה של הנאשמים לא נקבעו בשרירות לב או באופן סתמי אלא התבססו בין היתר, על רישיון הקידוח שניתן בשעתו לביה"ח רמב"ם על ידי רשות המים (נ/2) ובפרט על היתר הספיקות הצפוי שבגינו התבקש ההיתר ורישיון הקידוח. מכאן, נטען כי הפרות היתר ההזרמה היו ניתנות למניעה מראש, אם הנאשמים לא היו ממשיכים בביצוע עבודות החפירה עד חודש מרץ 2009. נטען כי הנאשמים הסתפקו במכתב לחברת הפיקוח מטעם ביה"ח רמב"ם ולא דאגו להגשת בקשה לשינוי תנאי היתר ההזרמה שלהם. הודגש כי הנאשם 2 שימש גם כ"איש הקשר" מטעם מקבלת ההיתר והיתה לו מודעות מוגברת לחובה לעמוד בתנאי ההיתר כתנאי מוקדם להמשך ביצוע העבודות וההזרמה כתוצאה מהן. באשר להיתר המקל שניתן לביה"ח רמב"ם בשלב מאוחר יותר נטען כי מדובר בהיתר מפורט ושונה המחולק לשתי תקופות, כאשר לגבי התקופה המאוחרת- אמות המידה זהות לחלוטין לאלו שנדרשו בשעתו מהנאשמים. נטען כי גם אם ניתן היה לנאשמים ההיתר המקל לכאורה כפי שניתן לביה"ח רמב"ם, עדיין המעשים והמחדלים המיוחסים להם היוו הפרה של תנאי הזרמת ההיתר (30.45% חריגה במקרה הראשון ו-220% חריגה במקרה השני).עוד נטען כי מחוות דעתו של פרופ' נח גלילי (נ/5) עולה כי ניתן היה בזמן אמת לצמצם את ההשפעות הסביבתיות אך הנאשמים ביקשו לצמצם בעלויות ובחרו בפעולה יקרה פחות אך מזהמת יותר. המאשימה הפנתה למכתב מנהל הפרוייקט מיום 17/4/09 אשר השיב לטענות הנאשמים וחידד את חלוקת האחריות בין הנאשמים לגורמים אחרים בפרוייקט. נטען כי לא הוכח כי ביה"ח רמב"ם ביצע את אותם המעשים ועבר את אותן העבירות ועל כן נשללת טענת האפליה. בנוגע לטענת האפליה הפנימית, דהיינו הסלקטיביות, נטען כי הנאשמים הם אלו אשר ביקשו וקיבלו היתר הזרמה ועל כן האחריות המלאה לעמוד בתנאי ההיתר חלה עליהם. באשר לטענת האכיפה הסלקטיבית נטען כי עשרות כתבי אישום הוגשו על ידי אגף ים וחופים במשרד להגנת הסביבה בגין הפרת תנאים בהיתר הזרמה והטלה.

5. הנאשמים בתגובתם טוענים כי אכיפה סלקטיבית נוגדת את העיקרון של שוויון בפני החוק וכי כאשר לכאורה יש יסוד בראיות לטענה של אכיפה בררנית מתערערת החזקה בדבר חוקיות ההחלטה המנהלית והנטל עובר אל הרשות המנהלית להראות כי האכיפה מתבססת על שיקולים עניינים בלבד. נטען כי על המאשימה להסביר מדוע הוצאו 2 היתרי הזרמה שונים במצבים דומים, כאשר ביה"ח זכה להקלות משך חודשים, בעוד שהקבלן הועמד לדין פלילי בנוגע לאירוע חד פעמי. נטען שהמאשימה לא הרימה את הנטל ועל כן מתבקשת המסקנה לפיה היא הפלתה לרעה את הנאשמים. נטען כי על פי הפסיקה אין צורך להוכיח זדון, שיקולים זרים וחוסר תום לב של הרשות ודיי בכך שההחלטה להגיש כתב אישום התקבלה באופן שרירותי, שלא על פי שיקולים ראויים, על מנת שתתקבל טענת אכיפה סלקטיבית ו"הגנה מן הצדק". נטען כי התשתית עולה בבירור מהמסכים שהוגשו כמפורט בהרחבה בתגובה. נטען כי במקביל לביצוע עבודות החפירה והשאיבה התברר כי שילוב של ספיקות מים גדולות ובלתי צפויות וכניסת כלי חפירה וחציבה, מביא לכך שהמים הנשאבים סוחפים סלע, גיר מפורר, הנשאב מהאתר עם מי התהום ומעכיר אותם. נטען בהקשר זה כי הדו"ח של פרופ' גלילי הסביר תופעה זו (נ/5, עמ' 1, 3) וכי דו"ח זה ומסקנותיו אומצו על ידי הרשות והיוו כבסיס למתן ההיתר המקל לביה"ח. נטען כי הדו"ח ותכנית העבודה הנכללת בו מהווים חלק ממסמכי ההיתר השני. עוד נטען כי פרופ' גלילי הבהיר כי מדובר במפגע אסטטי חולף וכי לא נגרם כל נזק לסביבה הימית. נטען כי בהצבת ה"פגיעות הלכאוריות בסביבה" המיוחסות לנאשמים ולביה"ח רמב"ם ברור כי העמדת הנאשמים לדין מהווה הפליה לרעה כמפורט בתגובה. בנוגע לטענה לפיה הנאשמים בחרו באלטרנטיבה הזולה והמזהמת נטען כי המומחה המליץ לנאשמים שלא לבחור באלטרנטיבה זו (עמ' 7 לחוות דעתו). הוזכר כי מדובר במומחה שייעץ לביה"ח ולא לנאשמים. נטען כי אין צורך שיתקיים יסוד של "בו זמניות" בהפרות לכאורה של החוק היות ובפסיקה מופיעים מקרים בהם בוטל כתב האישום בשל אכיפה סלקטיבית כיוון שהרשות נמנעה בשלב מאוחר יותר מלהעמיד לדין את מבצעי המעשים הדומים.

6. דין הבקשה להידחות בשלב זה. מטיעוני הצדדים עולה כי יהיה צורך לבחון את הטענות לאחר שמיעת הראיות, לרבות שמיעת העדים וביסוס המסמכים שהומצאו. הדברים האמורים הינם הן ביחס לטענת האפליה והן ביחס לטענת האכיפה הסלקטיבית. למעלה מן הצורך יוער כי טיעוני הנאשמים מעלים שאלות בנוגע לשיקולים העומדים בבסיס האכיפה, כאשר מנגד, נראה לכאורה כי גם לו ההיתרים היו זהים, דהיינו מלכתחילה היה ניתן היתר מקל לנאשמים, אזי עדיין היתה הפרה מטעמם. יחד עם זאת, יתכן שבשל הפרה זו, החמורה פחות, לא היה מוגש כתב אישום כנגדם. כאמור לעיל, שאלות אלו יוכרעו לאחר שמיעת הראיות.

7.נקבע לדיון הוכחות ליום 10.10.11 שעה 9:30.

ניתנה היום, יח' אדר א תשע"א, 22 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: